בשנה שחלפה, בלית ברירה, כולנו התעדכנו במילים חדשות בלקסיקון שלנו. מסיכה, חיסון, כפפות, בידוד, קפסולות, אלכוג'ל, ריחוק חברתי, חולה מאומת, מטושים, קפסולות, Zoom, סגר…
חוסר וודאות, בלבול, פחד, איבוד שליטה, בדידות, חוסר אונים, חרדה, חששות, עצב, כעס, תסכול, תקווה, געגועים, אמונה, תפילה. נגיף הקורונה משתולל בחוץ. הכול סגור, ימים טרופים עוברים על כולנו. העולם נעצר. סגר. בידוד ו…שקט.
יום נוסף עבר, גם הוא דומה לקודמו וחוזר חלילה… נקווה לטוב!
נראה לי שאלוהים התייאש מהכול. התייאש מבני האדם אותם הכתיר "נזר הבריאה" כשברא את העולם. ועכשיו שוב יש תוהו ובוהו, אומנם לא תוהו ובוהו בחוץ, אבל בפנים בתוך הלב והנשמה שלנו. בנפש. האור נראה עכשיו ממש רחוק – גם המאור הקטן וגם המאור הגדול.
לפני הקורונה הוא בטח כינס ישיבה דחופה עם יועציו הבכירים מסביבו, מלאכי עליון. מיכאל היושב מימינו, גבריאל היושב משמאלו, רפאל היושב מלפניו ואוריאל היושב מאחוריו. הם דנים ומדברים ביניהם על כך שפגענו בטבע, בחי, בצומח, באוויר אותו אנו נושמים, פגענו האחד בשני… העלבנו, ריכלנו, סטינו מהדרך ואיבדנו לגמרי כיוון.
לכן הגיע הזמן לעצור הכול. לעצור את השגרה אליה התרגלנו, עליה קיטרנו בלי סוף ובכל הזדמנות. עכשיו עלינו לעשות – כלום! לא לנסוע לעבודה, לא ללכת לגני הילדים ולבתי הספר, לא לצאת לבלות או להיפגש עם חברים ומשפחה אלא לשבת בבית, לעטות מסיכה ולשתוק. לנוח. גם אלוהים רוצה לנוח. במהלך הישיבה הם מתייעצים, חושבים, לבסוף מסיקים מסקנות ומחליטים החלטות.
יש לי חברה קרייריסטית שכל חייה סביב העבודה. היא באמת עובדת קשה…ממש סביב השעון. היא מגיעה בכל יום הביתה סביב השעה 19:00-19:30. בשעה זו נותר לה זמן בדיוק בשביל להכין ארוחת ערב ולעזור במקלחות, לא יותר. היא אמא לשלושה ילדים קטנים. הבכור בכיתה ו'. כמו רבים אחרים, גם עליה כפו חל"ת (חופשה ללא תשלום) להיות בבית בגלל הסגר\ים. היא אמרה לי: "בזכות הקורונה אני זוכה להכיר באמת את הילדים שהבאתי לעולם! עכשיו יש לי זמן איכות איתם. איזה כיף לשחק איתם משחקי קופסא, לא ידעתי שיהב תחרותי, מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגילו. לא ידעתי שלרומי יש חוש הומור ואביתר נהנה לערוך ניסויים במטבח". חברים, תאמינו הכל לטובה! ניתנה לה האפשרות להכיר את ילדיה טוב יותר, את תחומי העניין שלהם, התחביבים, האוכל..
יש לי הרגשה שאלוהים עשה Restart וכעת מחשב מסלול מחדש. מדמיינת אותו שם למעלה, יושב על כורסא מרווחת ומעשן להנאתו סיגר. הוא בטח עכשיו במשרד המכובד שלו ומתבונן עלינו מלמעלה. בוחן כל אדם ואדם – מי תם? מי חכם? מי רשע? ומי אינו יודע לשאול?
חג הפסח קרב ובא, כולי תקווה שנצא שוב לחירות. שהשנה נשב סביב שולחן הסדר עם משפחתנו היקרה, גם הגרעינית וגם המורחבת. נשיר ביחד "מה נשתנה הלילה הזה" ונחשוב כל אחד בליבו מה נשתנה אצלי אחרי הקורונה?, או, מה ישתנה?!
About Author
לפוסט הזה יש 5 תגובות
יפה מאוד אהבתי
הטור האישי הוא תוספת מבורכת.
נהניתי מכל מלה.
מחכה כבר לטור הבא.
אמן ואמן, שנחזור לשגרה
כתוב יפה מאוד ומעורר מחשבה והתבוננות פנימית, משבר הקורונה הביא עימו גם זמן התכנסות ורגע עצירה מהמירוץ לצורך התחדשות. יופי של טור.
מקסים. אמן!