"אמא, תוכיחי לי שילדת אותי!"

הם שוב לא רוצים לשחק איתי. שלושתם משחקים ביחד ואני בצד, כמו תמיד. נמאס לי שהם אומרים שאני קטנה והם גדולים, שאני לא יודעת כלום ולא מבינה כלום. נעלבתי, בכיתי ואמרתי אותם לאמא. מגיע להם!

"אז מה אם אני קטנה, גם אני רוצה לשחק איתכם במשחק חי-צומח-דומם, משעמם לי" הם משפטים שנשמעים הרבה פעמים. אה, עכשיו נזכרתי גם המשפט "אני אגיד אתכם לאמא!" חוזר על עצמו לא מעט.

אנחנו ארבעה ילדים ואני הצעירה, בעצם אם לדייק – הקטנה, הנודניקית, המעצבנת והמפונקת כפי שהם טוענים לא מעט. כל יום הם משחקים את המשחק הזה, גם אני רוצה להשתתף… עכשיו בכיתי ואמא כעסה עליהם, לכן הם החליטו לתת לי הזדמנות למרות שלא באמת רצו. חשבתי בליבי שעכשיו אני חייבת להתאמץ כדי שהם ישאירו אותי במשחק. "ארץ באות ד'?" חזרתי על השאלה. רגע… תנו לי זמן לחשוב. רגע חכו.. זרקתי תשובה לאוויר תוך שאני מסתכלת עליהם בעיניים הגדולות והתמימות שלי ומתפללת שהתשובה תהיה נכונה. אבל לא.

אז הם החליטו להגיד לי שאני מאומצת. ואני האמנתי. הם חושבים שזה מצחיק.. אבל אותי זה ממש לא מצחיק!

עד היום זה לא מצחיק אותי. תבינו, אני לא באמת ילדה מאומצת, אבל אז, כשהייתי ילדה, בהחלט האמנתי להם.

אני זוכרת היטב, כי המחשבות וההרהורים בנושא לפעמים גרמו לי להיות עצובה ורצינית. כל הזמן חשבתי בליבי פנימה – האם רק אני מאומצת או שאולי גם האחים שלי, או לפחות אחד מהם? לא. מאמינה שרק אני מאומצת. ולמי אני שייכת? האם אמא ואבא שלי אכן הוריי הביולוגיים? למי אני דומה? האם אמי האמיתית הייתה אישה זקנה שנפטרה בלידה שלי? האם אני שלכם או לא? האם אני דומה לאחים שלי? למי אני דומה לאמא או לאבא? הייתי מבולבלת..

אני זוכרת שהגעתי לבית של סבא וסבתא שלי. סבא לא חייך אליי וגם לא אמר דבר. חשבתי בליבי שכנראה הוא לא מחייך בגלל שאני לא באמת הנכדה שלו. סבא אוהב רק את הנכדים האמיתיים שלו, חשבתי בליבי, ואני נכדה מאומצת, נכדה ב-"כאילו". אני אומנם ילדה טובה, מנומסת עדינה ושקטה, אז מה! עדיין אני לא הנכדה שלו. עובדה, כשאני מגיעה לבקר אצלו ואצל סבתא בבית, אז הוא מנשק ומתייחס רק לבת הדודה שלי. הוא שמח מאוד לראות אותה, ומה איתי?

זמן רב שמרתי זאת בליבי את מה שאחיי אמרו לי ולא ניגשתי לשאול את הוריי האם אכן זה נכון, פשוט כל הזמן חיפשתי רמזים וסימנים לבדי, בעצם חיפשתי הוכחות: תמונות באלבום המשפחתי, אולי במקרה יש תמונה שאמא בהריון איתי?

מגיל חמש ועד גיל 12 חייתי בחוסר ודאות מוחלט. כל כך הרבה מחשבות קשות עברו בראשי. פחדתי לשאול את ההורים ולהתעמת עם האמת.

יום אחד נמאס לי ואזרתי אומץ. ניגשתי לאמי ודרשתי: "אמא, תוכיחי לי שילדת אותי, תראי לי את תעודת הלידה שלי". אמא ליטפה, חיבקה, הרגיעה ונשבעה לי שאני שלה, שרק היא ילדה אותי. ואני האמנתי לה ונשמתי לרווחה.

שנים רבות עברו עד שהתגברתי על הטראומה.

לאחים שלי סלחתי, אבל לא שכחתי.

About Author

כתיבת תגובה

אולי יעניין אותך...

קטגוריות נוספות