תקופת הקורונה גרמה לכולנו להבין את המשמעות של עבודת הקודש אותה מבצעים הצוותים הרפואיים בבתי החולים.
גם במרכז הרפואי לגליל בנהריה, מתמודדים הצוותים הרפואיים כמעט שנה עם המגיפה הכלל עולמית, התמודדות שכוללת הסבה של מחלקות בבית החולים למחלקות ייעודיות לחולי קורונה, ורופאים ואחיות שהוסבו לטיפול במאושפזים מאומתים, רבים מהם מונשמים.
כאשר מאושפזים בבית חולים, הקשר עם הצוותים המטפלים הוא חשוב מאין כמוהו. הקשר האישי, אליו היו מורגלים הרופאות/ים והאחיות/ים, הפך קשה הרבה יותר ליישום כשהם ממוגנים מכף רגל ועד ראש. במשך שעות ארוכות הם סועדים את החולים, בנשימות כבדות, כשאדים עולים במסכה השקופה, ומבלי שהחולים עצמם יראו את עיניהם ואת חיוכם המנחם.
לצוותים שעובדים במחלקת המונשמים, נראה שהקושי הוא עצום, כאשר הם מטפלים בחולים במצב קשה, ועוברים מהחייאה להחייאה בקצב שלא הכירו מעולם.
במחלקה לרפואה דחופה, מקבלים חולים באופן שוטף ונדרשים גם הם לעבוד באופן זהיר וממוגן עם כל מטופל שמגיע למיון, עומס העבודה גובר בכל פעם שעולה התחלואה, וכל זאת, כשהם משאירים בבית בנות/בני זוג, ילדים והורים מבוגרים.
נפרדת מהילדה בבוקר, עד לבוקר למחרת
אסנת אדם, אחות בחדר מיון במרכז הרפואי לגליל, נשואה + 1, מכהנת בתפקידה כבר 20 שנה, מתוכן 8 שנים במרכז הרפואי. בעברה עבדה במיון ברמב"ם ובתל השומר. בעלת תואר שני בסיעוד עם התמחות בטיפול נמרץ ורפואה דחופה. לגליל מערבי ON LINE היא מספרת על השנה האחרונה, כשנה שלא חוותה כמותה מעולם: "הילדה שלי נולדה וגדלה בבית שאמא לא נמצאת בו כל הזמן. וגם כשאני נמצאת, לא מעט פעמים אני ישנה אחרי שעבדתי לילה, כולל בשבתות. הסבתות והסבא מאוד תומכים בעזרה עם הילדה, ולכן, בהתחלה היה מאוד קשה להסתדר. היה ריחוק מלא מהסבים, אך אמא שלי לקחה החלטה מושכלת שהיא רוצה לסייע במאמץ ולהישאר אתנו תקופה מסוימת בבית. היא ידעה שאני עלולה להיות חשופה, ולא פעם אפילו הייתי בבידוד בגלל חשיפה לחולה מאומת, אבל זו היתה ההחלטה שלה. מאחר והתאלמנה לפני שנתיים, היא העדיפה להישאר אתנו. עבורנו זה היה פתרון מצוין כי גם בן זוגי וגם אני עבדנו באופן מלא לאורך כל הזמן. בהתחלה, כדי לשמור עליהם, הייתי נכנסת מהדלת האחורית ישירות למקלחת. היום אנחנו פחות היסטריים, אבל עדיין שומרים על היגיינה ברמה מאוד גבוהה".
בבית החולים העומסים עולים ויורדים, אבל ההתנהלות היא לא פשוטה: "אין ספק שההתנהלות יותר מסורבלת מאי פעם, ומצב הקורונה לא הפחית את מקרי הטראומות במחלקה" היא מספרת. "אנחנו מקבלים חולים עם אירוע מוחי או לבבי, שבאותה נשימה יכולים להיות חולים בקורונה, וזה מסבך מאוד את העבודה, כי לטפל בחולה טראומה כשאת ממוגנת זה קשה מאוד, ובמיון אין הגדרת זמן לכמה זמן את אמורה להיות ממוגנת. הייתי סגורה עם חולה חיובית בתוך חדר במשך כמה שעות. ברגע שנכנסים לטיפול בחולה מאומת, לא יודעים מתי יוצאים. כל זאת, כשהמיגונים מאוד מחממים וקשה לעבוד איתם, אנחנו יוצאים ממשמרת עם כאבי ראש מטורפים, גם מעצם המיגון וגם מהמאמץ הנשימתי. עם המיגון קשה מאוד לנשום, וצריך להישאר מפוקסים על מנת לא לפספס דברים. ואם עברנו לצד ה"נקי" רק לטפל במשהו קטן, אנחנו חייבים להתמגן מחדש וחוזר חלילה. לכן, אנחנו מאוד משתדלים לבדוק את עצמנו 20 פעם כדי שלא נפספס כלום".
ואם לא די בכך, על מנת לאייש את הצוותים בכוח אדם מספק, בית החולים גייס אחיות/ים מבתי הספר לסיעוד: "בשנה האחרונה הגיע צוות צעיר, שזה נהדר אבל מאתגר. בתוך כל הכאוס הזה, צריך גם להכשיר אותם ואנחנו עושים מה שאפשר כדי להכניס אותם לעבודה בצורה איכותית וכמה שיותר מהר". בנוסף, הלחץ בבית החולים הביא לכך שלצוותים הרפואיים אין כמעט חופשים: "ההשפעה של הקורונה היא בעיקר על החופשות, אין לנו מתי להתאוורר. לפני כמה שבועות "גנבתי" לילה אחד בתל אביב עם בן זוגי. זה המקסימום שהצלחנו". אומרת אדם.
בתוך הקושי, יש גם נקודת אור קטנה אך חשובה, שעוזרת לה ולשאר הצוות במלר"ד לשרוד את התקופה האחרונה: במיון יש צוות מדהים, מחבק ותומך, וגם החדשים מתקבלים בהרבה מאוד אהבה. יש תחושה של שותפות גורל, אחוות לוחמים. אנחנו עוברים את התקופה הזו יחד, לטוב ולרע, והתמיכה אחד בשני עוזרת לעבור את זה הרבה יותר בקלות".
אמא שלי אושפזה אצלי במחלקה במצב קשה
עד לפני הקורונה, אורן קדוש, נשוי + 3, כיהן כסגן אחראי מחלקת שיקום במרכז הרפואי לגליל, ועם הסבת המחלקה בה עבד למחלקת "כתר", הייעודית לחולי קורונה, הפך לאחד הלוחמים בחזית המאבק במחלה. המחלקה בה עובד קיבלה חולים עד שהגיעו למצב בו נדרש להקים מחלקה נוספת. במחלקה שלו, נשארו החולים המונשמים בלבד, כשהוא מטפל בכל יום בחולים קשים ועושה הכל כדי לשמור עליהם בחיים.
"כיום אני מטפל רק בחולים מונשמים. אני עובד ב"שטח האדום" בין 4-6 שעות במשמרת כשאני ממוגן באופן מלא. את כל מה שצריך כולל את התרופות למטופלים אני מכין לפני שאני נכנס לתוך "השטח האדום" כיוון שאין אפשרות לצאת החוצה, ואם חייבים לצאת, צריך להתמגן שוב באופן מלא".
בזמן שהיה בבידוד, לאחר שנחשף לחולה מאומת, אמו לא חשה בטוב וחוותה חום גבוה. לאחר שאובחנה כחיובית לקורונה, אושפזה בבית החולים, במחלקה בה עובד. "זה לא היה פשוט לראות את אמא שלי מוגדרת במצב קשה ומאושפזת אצלי במחלקה. הייתי נכנס אליה לפני המשמרת, והיא היתה מטופלת בחמצן גבוה ותרופות. בזמן שהיא מאושפזת אני קפצתי מהחייאה להחייאה, הנשמות אין ספור, ופשוט לא ידעתי מה קורה איתי. הייתי יוצא מהמחלקה בייאוש. כשהיא אושפזה גילינו שגם אבא שלי נדבק. לשמחת כולנו שניהם החלימו ואמא השתחררה לאחר 21 יום במחלקה".
בנוסף לעבודתו בבית החולים, קדוש מתנדב גם באיחוד והצלה, ובנוסף אחראי בבית החולים על החיסונים, כשהוא דואג בימים אלה לחסן את כל הצוותים במרכז הרפואי.
About Author
לפוסט הזה יש 2 תגובות
אני מחזקת את ידיהם של הצוותים הרפואיים ומאחלת להם המשך עשייה מבורכת למען המאושפזים.
תחזיקו מעמד ובעזרת חיסון האוכלוסייה ובע"ה
תבוא הקץ למגפה הזאת
כל הכבוד לאלופים העושים במלאכה.