אושרה פינטו לוי, מעת הנוצה לכתוב, בסיפור קצר, מרגש וכואב על הלומי הקרב, שחזרו מהמלחמה נטולי חיים.
בכל בוקר היא מתיישבת מול שידת האיפור הישנה שלה , ומכסה סימנים, מסתירה את אמוק הלילה הקודם .
את הכחול מעל הלחי, ועוד צבעוני על האמה שכבר כמעט ונעלם, עוד סימן על החזה ודומעת .
דומעת אל תוך ליבה מאהבה אליו.
למרות סימן כפות הידיים שחנקו אותה באמצע הלילה וכמעט איבדה שם את חייה , היא סולחת לו ברגע.
התלחשויות נשמעות מכל עבר, זרים או מכרים ״למה היא לא עוזבת?״
״מתי תביני שהוא יהרוג אותך בסוף?״
מידי פעם הבליחו לכיוונה פתרונות יצירתיים במיוחד ״אם רק יעז לגעת בי….״
מעולם לא השפילה מבטה, לרגע לא הרגישה צורך להתנצל או להסביר. משום שמה שאף אחד מהם לא ידע הוא שבכל לילה , כשהיא לא באמת ישנה . חצי מגופה שוכב שם ער – מוכן לספוג את המכה הבאה.
מה שאף אחד מהם לא יודע זה שרגע לפני הטירוף הוא , שצרחה ויללות יגון חותכות כמו תער חד את דממת הלילה. משום שאלו שאף אחד לא יכיר הם השמות של צ׳יקי , אביטן ומלול שהוא קורא להם בכל לילה.
בקול תחנונים הוא מבקש מהם שיצאו מן התופת, לוחץ על חזם שיחזירו פעימה. מזעיק עזרה בקשר ולא שם לב שפניו מכוסים דם שלו עצמו. במשך דקות ארוכות ולעיתים שעה שלמה וחצי לילה היא מחבקת אותו חזק , לוחשת לו שהכל בסדר, אך הוא בשלו. ברגע אחד הוא נמלט מהסיוט שהיה חייו ומתעורר כשהוא רוכן מעליה ומעסה את חזה, לוחץ חזק ונוטף זיעה קרה נטולת ריח וטעם. זיעה ריקה ממאמץ ומלאה בפחד וייסורי נפש עמוקים.
הוא מבקש ממנה מחילה בכל יום מחדש, הוא בוכה אליה שתעזוב אותו, שהיא לא צריכה להמשיך ולחיות את החיים הרעים האלה איתו. והיא לא עונה . היא מחבקת . היא מלטפת. היא מכילה אותו בתקווה שתצליח להחזיר אל חייו טיפה קטנה מהנחת. היא מעניקה לו ילדים , היא חוגגת לו בימי הולדת היא בוכה בסתר אבל מעולם לא חשבה לוותר עליו.
הוא ממשיך לחזור לשם בכל לילה מחדש , הוא מתחנן שצ׳יקי אביטן ומלול יצאו מן התופת יתגוננו מאש אויב , והיא ממשיכה בכל בוקר לכסות סימנים ולהסתיר את אמוק הלילה הקודם ומתמלאת באהבה אין סופית אליו.
הוא יצא משם שלם בגופו אך נטול חיים .
About Author
