כולנו וונדר גירלס!

בין אם הקמת את אחד העסקים המוצלחים והמרוויחים שיש ובין אם אפית את העוגה שתמיד חלמת לאפות, את וונדר גירל. בדיוק כמו שלוש הנשים המדהימות שהפגשנו כאן ושבסיפורן שזור חוט השני העוצמתי של התעוזה והעצמאות, של הצלחה קטנה כגדולה, של ניצחון.

"עליתי לארץ עם שתי מזוודות ו – 1,000 דולר בכיס"

דיקסי קווטק, בת 32, גרושה ומתגוררת עם בתה בת הארבע בנהריה, עלתה מהוואי שבארה"ב לבדה לפני כשש שנים. לארץ היא הגיעה לראשונה בגיל 24, אחרי שסיימה תואר ראשון בקרימינולוגיה, במסגרת פרויקט "תגלית", מיזם חינוכי וציוני המעודד צעירים יהודים לעלות ארצה. היא התרשמה מהארץ, וכששבה לביתה שבהוואי, גמלה בה ההחלטה "לעשות עלייה" ולהתגורר כאן.

דיקסי נותרה בת יחידה להוריה לאחר שאחותה היחידה נהרגה בתאונת דרכים כשהיתה סטודנטית בקולג'. הוריה התנגדו להחלטה לעלות לארץ בעיקר בגלל העובדה שדיקסי מאובחנת עם אוטיזם (אספרגר), והם חששו שמא לא תצליח להסתדר גם בשל מצבה וגם כיוון שאין לה משפחה או מכרים בארץ.

כולנו וונדר גירלס!
דיקסי קווטק. צילום: פרטי

"תמיד הייתי ציונית" מספרת דיקסי "על אף הקושי, הרגשתי בטוחה בעצמי שאני יכולה לעשות את זה לבד. שאני יכולה לעלות לארץ. בסופו של דבר, הצלחתי לשכנע את הוריי, ועליתי. עשיתי דרך ארוכה ארצה – מהבית שבהוואי עד לקליפורניה, טיסה של 6 שעות, ומשם בטיסה לארץ של 18 שעות. עליתי עם שתי מזוודות ו-1,000 דולר בכיס".

זמן קצר לאחר שעלתה, הכירה בחור דתי עמו התחתנה ונולדה להם בת. לרוע מזלה, עד מהרה התברר שהתחתנה עם גבר אלים שהתעלל בה פיזית ונפשית. "מהר מאוד הבנתי שאני לא במקום הנכון. פחדתי ממנו מאוד. בסופו של דבר נאלצתי לברוח ממנו ביחד עם בתי, כשהייתה בת שנתיים. הגעתי למקלט לנשים מוכות בנהריה ועד לתקופת הקורונה עבדתי כמנקה בקניון בעיר". סגירת הקניון בזמן משבר הקורונה, גרם לה להבין שהיא צריכה להמציא את עצמה מחדש, שוב, שנתיים בלבד אחרי שיצאה מקשר משפיל ומפחיד, וברחה עם בתה מהבית אליו נולדה ולא חזרה אליו יותר.

כולנו וונדר גירלס!
"אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה". דיקסי קווטק יחד עם בתה. צילום: פרטי

כיום, היא עובדת בחברה גדולה כסייעת משפטית, תפקיד אותו היא מבצעת און ליין, מהבית. על אף קשייה הרבים והבדידות הגדולה אותה היא חווה בעיר, כיוון שאינה מצליחה ליצור קשרים חברתיים עמוקים, היא מאושרת, בעיקר בזכות בתה, אותה היא מגדלת באושר ומשקיעה בה מאוד: "היא החיים שלי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. חיי לא היו קלים, אבל היא לגמרי האושר שלי".

"לזרוק את עצמי למים העמוקים ולשחות"

במשך 12 שנים, מירה ברנס-אלימלך, בת 42, נשואה + שלושה ילדים, ניהלה בהצלחה רבה פעוטון איכותי ומבוקש בשכונה בה מתגוררת, בנהריה. לאחר תקופה ארוכה הרגישה שהיא זקוקה לשינוי. "אני בחורה אחראית, פרפקציוניסטית, מסורה לעבודה והפעוטון היה עבורי תמיד במקום הראשון. תחושת המיצוי גרמה לכך שהרגשתי שלא אוכל להעניק ולטפח את הפעוטות החדשים כפי שתמיד עשיתי, אז החלטתי שהגיעה העת לשינוי. חשוב לי לישון בשקט כשאני יודעת שעשיתי את המקסימום".

אז היא סגרה את העסק והחלה לנהל עסק משפחתי בתחום השיפוצים. לרוע המזל, הגיעה תקופת הקורונה ואיתה הסגר. "עם הסגר הראשון העבודה ירדה באופן משמעותי וכך גם מצב הרוח שלי. ואם זה לא מספיק, העליתי במשקל באופן משמעותי". מירה, שתמיד היתה אישה חזקה שניווטה ושלטה בחייה, מצאה עצמה פתאום בחוסר וודאות ואיבוד שליטה על הנעשה סביבה. "הרגשתי שלא מתאים לי להיות במקום הנמוך הזה, להיות מדוכדכת וחסרת אונים. כל החיים הכרתי את עצמי עם אנרגיות נהדרות, אמונה ובטחון בעצמי ובחיים שלי, והחלטתי לטפל בזה. עברתי הדרכות כיצד לטפח אורח חיים בריא הכולל תזונה ושגרת ספורט, וכבר בשבוע הראשון היה שינוי לטובה: המוטיבציה גדלה, האנרגיות הטובות חזרו ואפילו ירדתי במשקל. הבנתי שיש פה משהו טוב שכדאי לחקור לעומק".

כולנו וונדר גירלס!
מירה ברנס-אלימלך. צילום: פרטי.

ואכן, היא חקרה ומתוך החקירה הזו יצאה לדרך עצמאית נוספת. "אחרי שעברתי בעצמי את התהליך לאורח חיים בריא, כיום אני מלווה באופן צמוד כ-100 נשים מנהריה ומאות נשים מאזורים אחרים בארץ. אני תומכת, מעודדת ומלמדת אותן (ויש גם גברים) לסגל לעצמן אורח חיים בריא בשילוב ספורט, וכל זאת במסגרת קבוצות שהקמתי בשם "צועדים למסע יחד".

את העסק היא מנהלת מביתה ואין שמחה ממנה שכעת היא מצליחה לבלות יותר זמן מבעבר עם ילדיה, לעבוד בעבודה עם סיפוק והנאה, תוך שמירה על אורח חיים בריא ואף להתפרנס מכך בכבוד. "תאמינו בכוח שחבוי בכן וביכולות שלכן, כי כשאתן תאמינו בעצמכן, העולם והסביבה שלכן יאמינו בכן. לנו הנשים יש את הכוח לעשות כל כך הרבה דברים ביחד. תמיד ניהלתי עסקים, למרות שלא למדתי את זה כמקצוע, והאני מאמין שלי תמיד היה לזרוק את עצמי למים העמוקים ולשחות, ועל ידי אמונה בעצמי להצליח. וכך תמיד היה".

סגנית ראש מועצה מלאת אדרנלין

שרונה שלו מאייר מכפר ורדים, בת 47 נשואה + שלושה ילדים, מנהלת בשמונה השנים האחרונות את מועדון הריצה "אדרנלין" הפועל במספר אזורים בגליל המערבי. בנוסף לזה, היא מכהנת כחברת מועצה, סגנית ראש מועצת כפר ורדים ואחראית על התרבות והספורט ביישוב, וכן הגיל השלישי. ללא ספק מרתוניסטית. אולטרא מרתוניסטית. את מועדון הריצה הקימה לפני שמונה שנים ומאז הוא רק צובר תאוצה. "המועדון מוביל קבוצות בכל הרמות. אני בעצמי מרתוניסטית ואולטרא מרתוניסטית. השתתפתי עם בעלי במרתון האוורסט שנחשב לגבוה בעולם ואחד המאתגרים שבהם. יצאתי יחד עם משלחת של ישראלים בראשותו של דניאל קרן "מסעות דניאל” , מבכירי האולטרא מרתוניסטים והאקסטרים בישראל שכבש פסגות רבות. יצאנו למסע הזה אחרי הרבה מאוד אימונים. אני מסתכלת אחורה, זה היה חתיכת אתגר, האתגר הכי קשה בחיים שלי. בעלי היה בשנת חופש, והציע לי לעשות את המרתון יחד".

היום, שלו מאייר מארגנת לא מעט מרוצים חברתיים, ביניהם: מרוץ כישורית למען הפעילות הספורטיבית של האנשים בבית לאנשים עם מוגבלויות והכריסמס ראן, שאירח בשנה שעברה מעל 2,000 רצים מהארץ והעולם. ואם זה לא מספיק, היא גם מאמנת קבוצת נערות מבית ג'אן ומחורפיש במסגרת בית הספר, ומביאה אותן להצלחות בתחום הריצה.

ואם כל זה לא מספיק, מתנדבת שלו מאייר בפרויקט הפועל בכל הארץ "גמאני רצה" במסגרתו מאמנת מחלימות מסרטן השד. "את הרעיון לקבוצה הגה עומרי פדהצור מנס ציונה. כולם שם מתנדבים ומתנדבות וגם אני. אנחנו מתנדבים פעמיים בשבוע לאמן ריצה לנשים שהחלימו מסרטן השד. בעקבות הקורונה קמה קבוצה גם בנהריה, ואחרי הסגר השלישי קמה קבוצה נוספת במעלות. הקבוצה הגדולה ביותר באזור היא הקבוצה של "גמאני רצה" באגם מונפורט, הכוללת את מעלות, מעלה יוסף, בית גאן, חורפיש וכפר ורדים. המועצות של כולם משתפים פעולה אתנו וזה נהדר". מספרת שלו מאייר בהתלהבות.

כולנו וונדר גירלס!
פשוט אוהבת לרוץ. צילום: תומר פדר

"מדהים לחשוב שהכל התחיל כשהבן השלישי שלי נולד. פחדתי להשמין והתחלתי לעשות הליכות עם העגלה. חברה שלי, יעל שטרן, שהיא גם מאמנת ריצה ב"אדרנרלין" וגם מאמנת ריצה "בגמאני רצה", החליטה לאסוף מספר נשים מכפר ורדים שירצו להשתתף בתריאתלון וגם אני הייתי ביניהן. השתתפתי בתריאטלון בגיל 37, כשבני היה בן שנה. היה לי מאוד קשה והגעתי בין האחרונות, והחלטתי שאני תופסת את עצמי בידיים. שנה לאחר מכן השתתפתי שוב בתריאטלון נשים, ואחרי שעבדתי מאוד קשה הגעתי למקום מכובד בין עשרת המקומות הראשונים. אז הבנתי שאני מאוד אוהבת לרוץ, והשתתפתי בקורס למאמני ריצה בווינגייט, ומשם זה צמח והתעצם".

About Author

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. לביא קוט

    כח נשי.
    כתבה יפה

  2. יצחק שלו

    שרונה יפה מאוד!
    תמשיכי ככה-ישר כח!
    יש לך מיפעל חיים נהדר,תורם ומאתגר.

    בברכה
    אבא

כתיבת תגובה

אולי יעניין אותך...

קטגוריות נוספות