תסריט אמרתם לי, הנה:
אשה (קשה לה כשקוראים לה אשה).. מה אשה? ילדונת, שלא נדבר על גברת.. אימאל'ה איפה גברת? בת 40, חולמת להיות אומנית, אבל לא מעיזה לומר את בקול רם. הכל הולך לה הפוך, היא מתערערת ברגע ובכלל השנה האחרונה בחייה מרגישה כמו רכבת הרים מלאה בשדים עם מאניה דפרסיה מתקדמת.
כבר שנים שכל מי שקרוב אליה זועק, צועק לה – שימי מצלמה! מצלמת ראש ואת מסודרת. אדיר מילר מגיע עד אליך. והאמת, נשברתי, לא רואה דרך אחרת להתרומם מהתרדמת הזאת. שנת 2020 – את משוגעת, פראית, בעלת מאה פרצופים. ותגידו, יש בכלל מקום לדבר על התפתחות אישית, תחושות סיפוק וכל פולחן החרמנות האישית שנהיה פה מסביב? כל אחד נהיה פה מחפש משמעות סידרתי. מילים רדודות של של דור עצלן, סטלן ובעיקר עייף, האומנם?
אומרים שילדי שנות ה-80 נשרטו, אבל הנשים.. אשה בת 40 איך לא תישרט? התבגרנו לתוך עולם אחד קשה ונוקשה והנה סופסוף אנחנו בשלות, בעלות ניסיון וותק, אך העולם אחר, שונה, אז מה נהיה אתנו ? ילדות שרק מגלות, חולמות במעטפת בשלה, שלא נגיד מקומטת. לא כולן, בסדר אני יודעת שאת לא כזאת, את אש, מתפתחת, תופסת את הקצב. אבל באמת שיצא לי לפגוש לאחרונה הרבה כמוני, כאלו, נו, עייפות, חולמניות, מחכות שהקוסמוס יארגן להן איזו פריצה, התגלות, סימן דרך, משהו..
יש כאלו שיחפשו סימנים אצל מתקשרת, גורו, מדיטציה והתבוננות. אני אומנם סטלנית וזה, אבל הרוחניות הזו איכשהו מרוקנת אותי. המאמץ הזה להראות שאני בקטע, שאני זורמת ופתוחה.. עזבו. אני לא שם.
ויש שיפנו לקואצ'רים. וואוו, זה ממש ללביאות. אני אתמודד עם הכל, אבל קואצ'ר? זה כבר מפחיד. הוא יאמר לי לעשות את כל מה שאני יודעת שנים ובורחת מזה כמו מאש. זה שוק תרפי מבחינתי, עזבו גם את זה, אני לא שם.
אז איפה אני?
עד שאמצא.. יאללה, מה יש לי להפסיד? זה לא מצריך ממני לצאת מהבית, לעבוד, לתקשר, למכור, לפתות. רק להיות.
מצלמת ראש אחת ויוצאת לדרך.
About Author
לפוסט הזה יש תגובה אחת
הקוסמוס לא יכול עליך!!