רעש הכיסאות הנופלים וכוסות מוטחות על הקיר, הביאוהו אל המקום היחיד בו הרגיש את הסערה הנפשית שבו -והתנחם בתוכה, כשגופו מתלטף על ידי הרוח וגלים רכים היו מתיזים טיפותיהם על פניו שם הצליח להתמלא תקווה במהירות. בן עשר היה כשעשה זאת בפעם הראשונה, צעקותיה של אמו ואחיזתו הנוקשה של אביו הבריחוהו ואת אחיו הקטן מהכלא הרגשי בו חיו.
"למה אבא מתנהג ככה לאמא?" שאל אותו אחיו שקטן ממנו בחמש שנים.
הוא לא הצליח לענות על השאלה, נאחז במחשבות קשות עתירות שנאה אל אביו וכעס על אמו שלא עשתה את הצעד הראשון ופשוט קמה ועזבה את תלאות ימיה.
"למה אתה לא עונה לי?" המשיך לשאול הקטן, ממתין לתשובה שתנחם, לתשובה שאולי ימצא בה הגיון של ילד בן חמש שכל סביבתו אלימה.
"אני לא יודע, טוב? אני לא יודע" צרח על הפעוט שצעד לידו כמו היו חיו תלויים רק בו. והם אכן היו כך. הם היו מגיעים אל רכס סלעים במקום שקראו לו "הספוט" שם היו דייגים עומדים מוציאים שלל מהים, ושניהם, שכבר היו מוכרים לכולם, יושבים ליד, לא מציקים ומדי פעם אחד הדייגים היה מנדב חכה קטנה לגיא. במשך שעה וחצי ולעיתים שעתיים היו יושבים וממתינים שהרוחות בביתם ישככו.
"מזל שיש לי אותך, אתה תמיד תשמור עליי נכון?" שאל גיא באחת הפעמים המבוהלות שלו.
"היי" הכריז לעברו והתכופף להישיר מבט עם הנשמה הקטנה עליה שמר מכל משמר.
"אני תמיד, אבל תמיד אהיה פה בשבילך"
"אבל אני מפחד, נורא" בכה גיא וחיבק את האדם היחיד עליו סמך ודמעות הרטיבו את חולצותיהם.
"אני רוצה הביתה" הכריז אחרי שישבו שעה וחצי מול הים. קר לי." אמר והתחפר בבית שחיו של יואב.
"אני יודע, גיא, אני יודע, בוא נחכה עוד קצת רק עד שאבא יצא מהבית ונחזור, בסדר?" פייס אותו והעביר שני תמרים ששלף מהכיס.
כשהיו חוזרים הביתה היו ממתינים לשמוע את היצירה שהייתה מסמלת כי "האויב הלך, בטוח פה עכשיו". כשצלילי יצירתו של וויואלדי היו נשמעים הם היו עולים הביתה. הייתה זו היצירה האהובה על אימם four seasons.
לרוב היו מוצאים את אימם עומדת מול השיש בהכנות אחרונות לקראת ארוחת הערב ומוחה דמעה, מושכת את אפה ומסתובבת אליהם, מקבלת את פניהם בחיוך מאולץ כאילו לא שררה התופת עד לפני שעתיים. מתייסרת עם עצמה, על חיים אכזריים העניקה לבניה.
דממה מאכלת את הלב נכחה בכל אותן פעמים, הם היו מתיישבים סביב השולחן וממתינים לאוכל שיוגש לשולחן.
**
קולות דלתות נטרקות החזירוהו מזיכרונו הישר אל השולחן הקר והאפור עליו שכב כבר יממה שלמה.
"יואב" קול גברי במיוחד נשמע קורא בשמו מושך אליו את תשומת ליבו.
" כן, כן אני כאן. מי אתה ? איפה המלאכית בלבן?" רצף שאלות נזרקו לאוויר אך ללא כל תשובה בחזרה.
"היא אמרה לי שאני מת, אני לא מבין את זה ".
"שששש"
"די להשתיק אותי כל הזמן. שש ששש ששש"
"גלגול החיים הזה שאתה מכיר, הוא הרבה יותר מהחיים שראית" לחש לעברו איש שעור גופו היה לבן כשלג , צח כמעט מסנוור. גלימה שחורה עטויה מצווארו עד כפות רגליו. מכסה את כל אברי גופו פרט לפניו.
"הנשמה היא רוח הבוחרת להפיח חיים בגוף פיזי על פני האדמה – היא מגיעה על מנת לתקן דבר מסוים, להשלים איזושהי משימה שלא הספיקה בגלגולה הקודם. ברגע המוות, כאשר נשמתך תצא מגופך, תחוש הקלה עצומה, חופש ובעיקר את תדר האהבה השמיימי."
"שמימי' מימי, אני לא רוצה למות, עדיין לא השלמתי את משימתי" התחנן אל המלאך הכהה שישחררו מכבלי המוות.
"אתה כרגע בשלב השני, אחרי שאוחו פצעי גופך, אני אשלים את משימת החדר השני ותוכל אולי להתקרב קצת יותר אל ההשלמה."
"איזו השלמה? עם מה אני צריך להשלים?"
צלצול טלפון השיט אותו אל אותה שיחה הרת גורל, בה למעשה החל גלגולו להסתיים.
**
שעה אחת ביום הייתה לו לאפס את עצמו, בין מד"ס לאימון. בין שיעור מור"ק למטווח היה זורק את גופו על מיטה צבאית חלודה ומניח ראשו על כרית מעופשת עד הסבב הבא.
"יואב?" קרא אליו אחד הטירונים אתו שירת.
"דקה חוזר אליך גבע, אני שם את הראש שנייה ואני מגיע"
"בוא , בוא יש לך שיחת טלפון בציבורי"
"מי זה עכשיו? אם זה אחי גיא תגיד לו שאני כבר חוזר אליו"
"אחת תמר, היא אומרת שהיא צריכה אותך דחוף"
יחף ומרושל רץ אל הטלפון הציבורי דורך על חצץ, קוצים וכל מכשול שבדרך, לא שם לב שכף רגלו נפצעת.
"וואו תירגע, הנה קח. מי זאת? אהובה מהבית נשמה, אל תתרגש" צחקק גבע תוך שהוא מושיט לו את שפופרת.
"תמר?" קרא לה בקול רם. הנשימות נהיו קצרות ומהירות יותר ודפיקות הלב כמעט וקרעו את חולצתו.
"מה קרה?"
"תקשיב רגע, בבקשה תשב איפשהו"
"דברי כבר" צרח אליה.
"וואו אחי, תירגע נשמה , להביא לך מים?" ניסה להרגיעו גבע, שלא מש מלידו חרף בהילותו אל תא הטלפון.
"תתרחקו מפה כולכם , פישרים, טוס, טוס " הניף רגלו לטירונים שגם הם היו ליד תאי טלפון בשיחות עם משפחותיהם.
"טוס אמרתי לך נכון? אתה לא מבין יש פה מקרה חירום?" גונן גבע על פרטיותו של יואב ונשאר לעמוד לידו.
"משהו קרה לגיא?"
"לא , לא אל תדאג לגיא הוא עם יותם שלחתי את שניהם אלינו הביתה."
הלחץ בחזהו פחת מעט, כל זמן שגיא, משוש חיו היה בטוח הוא היה רגוע. שהרי הבטיח בכל נפשו לשמור עליו מפני כל פגע רע, למרות המרחק .
"אמא, זו אמא שלך" אמרה תמר ושתקה. "הבן זונה רצח אותה?" לחש בשקט ספק מופתע ספק ציפה למשפט הזה שיאמר.
"הלו?" הרים גבע את שפופרת הטלפון שנשמטה מידיו של יואב והמשיך את השיחה.
"תמר? מה קרה?"
"זו אמא שלו, האבא היכה אותה כל כך חזק, לא הצליחו להציל אותה. היא נפטרה בדרך לבית החולים. בבקשה תשמור על יואב שלא יעשה משהו טיפשי. "
"פאק "אמר ותפס את ראשו לא מאמין שהחבר הכי טוב שלו בגדוד גדל בבית אלים.
" טוב, טוב אני איתו אל תדאגי, אבל תשמרי לו על גיא. שלא יצא מאצלך אני מביא אותו הביתה."
**
"על איזו משימה אתה מדבר? אני בספק אם הצלחתי למלא אחר המשימה שלי " השיב למלאך צחור העור.
"לא אתה הוא זה שמשלים משימה, זו הנשמה שלך, היא זו שבחרה אותך , שבחרה את גופך. ועד כה, הייתם יחד וחייתם כמקשה אחת, התחברת אליה והיא אליך, רק שהיא לכאורה ניצלה את גופך כדי לבצע משימה . "
"לא הבנתי, הנשמה אתה אומר בחרה בי, בגוף שלי, סבבה? ובעצם כל מה שעברתי בחיים היה על מנת שהנצלנית הזו תבצע משימה מסוימת?ואיך אני אדע שהמשימה בוצעה?"
"אתה לא תדע. עכשיו אני מסובב אותך על הבטן . תרגיש לחץ בשכמות אבל לא כאב."
"מה לעזאזל אתה מתכוון לעשות לי שם?"
בעזרת המלאך הצחור לבוש השחורים שעמד לידו הוא הסתובב, וכעת הוא שוכב על הבטן ודרך פתח ראש במיטה שלא שם לב לקיומו עד כה, הוא מביט על מרצפות לבנות בוהקות שממש סינוורו את עיניו , כמו היו מנהרה אליה הוא עתיד להגיע ודרכה הוא יעבור אל המקום הבא.
**
הסימנים הכחולים שהיו על פניה של אימו כשליווה אותה אל חדר המתים, לעד יצרבו בזיכרונו וינחוהו לנקמה. הוא החליט שגם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעשה עלי אדמות, הוא מחויב לאישה שהעניקה לו חיים – את נקמת דמה.
"גיא!" צרח ברחוב חשמונאים כמו היה אחוז דיבוק. שעה אחרי שליווה את אמו אל חדר המתים.
"גיא, תמר, יותם, איפה אתם?"
"יואב, יואב אני פה " שמע את אחיו רץ במדרגות הבניין
"הוא הרג את אמא יואב, הוא הרג אותה"
" ששש.. אני יודע גיא, אני כאן עכשיו אל תדאג" מנסה בכל כוחו לא להראות לגיא אחיו את חולשתו, את כאבו או זעמו.
**
"אני חושב שאני היא הנשמה" לחש לכיוונו של המלאך הצחור.
"למה אתה חושב ככה?" שאל בחזרה
"אני חושב שבעצם מילאתי את משימתי ובגלל זה אני כאן. כשלתי מעט בדרך, ואולי היא לא הייתה הנכונה כשמביטים לעומקם של דברים באופן שכלתני, אבל אני באמת חושב שביצעתי משימה שיכול להיות הייתה נשמתית."
"המקום שאתה נמצא כעת, בשלב הזה, שבו מצויה הנשמה, כבר ברור לה כי הגוף שבו היא נכחה אינו אלא אמצעי, כסות, כדומה לתלבושת יומיומית. לבוש שיש לו מטרה מוגדרת. עברת שיעור מעשי בלחיות, האם תינתן לך הזדמנות נוספת ? זו כבר החלטה של דרג הנשמה הגבוה יותר שלך."
"רצחתי. אתה יודע? זו הסיבה שאני כאן . רצחתי ונרצחתי באותו הרגע."
**
"גבע, שים עין על אחי, קח אותו לספוט, תישארו שם ובשום פנים ואופן לא לזוז משם עד שאני מגיע אליכם"
"רגע, הספוט זה לא…? "
"כן זה זה … גיא יודע בדיוק איפה זה . הוא יוביל אתכם לשם."
"בוא גיא. אנחנו הולכים לספוט"
"פאק, הוא הולך לעשות שטויות. אני יודע. " נבהל גיא מההפנייה של יואב אותם לספוט.
הם לא היו בספוט מאז שבגרו ויכלו להתגבר יחד על המכות של אביו והגנו על אימם.
"אבא!!!" קרא בקול רם למפלצת שכולם חיפשו בכל רחבי העיר ולא מצאו . המקום היחיד שאליו היה הולך אחרי סשן אלים שכזה היה הבית של אחותו האוטיסטית ומתחבא שם עד יעבור זעם.
"צא החוצה יא חתיכת בן XXX עלוב, צא. כי היום אני הורג אותך!" צעק מתחת לבלוק בו דודתו האוטיסטית גרה.
מוטרפת עליו דעתו מרים בקבוק ערק ריק זרוק ליד פח הזבל ומנפצו על החומה.
"צא כבר חלאה" ממשיך לצרוח מתחת לבלוק.
משלא הייתה שום תגובה פרט לראשים של שכנים חטטנים מציצים מהחלונות, החליט להיכנס לבלוק בדילוגים של שתי מדרגות בכל פעם הגיע לקומה השלישית ובעט בדלת.
"איפה הוא? איפה XXX הזה אני רוצח אותו " בוכה, זועם וכואב מחפש בכל חדר את אביו.
קול בכי עמום של אדם שיכור כלוט מרוח בקיא של עצמו נשמע מחדר האמבטיה. בבעיטה פתח את הדלת והרים את מי שקרא לו אבא עד לפני כמה רגעים וכבר לא זיהה את אותו איש.
"בבקשה", התחנן על חיו.
"בבקשה תהרוג אותי , סליחה בן . סליחה, לא התכוונתי היא נפלה עם הראש על השולחן. באמת שלא התכוונתי".
"לא התכוונת? אתה אף פעם לא מתכוון . קום יא מגעיל" מושך בחולצתו מנסה להרימו מהרצפה.
"אני רצחתי אותה, את אהבת חיי" בוכה ומתרפס, כבר לא מתחנן על חייו.
"היית צריך לרצוח אותי מזמן, בן"
"אל תקרא לי בן, אני לא הבן שלך – ואתה בטח לא האבא שלי".
צרחותיה של מיכל, דודתו השקיטו לרגע את הזעם שחרך את החדר.
"מה אתה עושה פה? מי אתה? למה אתה מרביץ לו"?
מכיוון שהייתה אוטיסטית בתפקוד בינוני היא אמנם חיה לבד אך פעם ביום הייתה מגיעה אליה סייעת ועוזרת לה בתפקידי הבית השונים, היא לא פגשה את אחייניה מאז היו ילדים קטנים לכן לא זיהתה את יואב, שהיה כבר איש.
"זה אני יואב, מיכל, צאי מהבית. לכי לשכנה לרגע." והוביל אותה אל הדלת.
"אני לא הולכת מפה. מי אתה? זה אח שלי ואתה מרביץ לו"
"שש.. השתיק אותה , אני לא מרביץ לו הכל בסדר לכי לשכנה." וסגר מאחוריה את הדלת.
**
"אתה יודע שיכולתי למנוע את זה? יכולתי ובחרתי בכל זאת לדקור את הרפש הזה עם בקבוק ערק שבור" אמר למלאך הצחור תוך כדי שגופו מתכווץ ולחץ בלתי מובן מורגש בשכמותיו.
" למה חיכית עד עכשיו?"
"הייתי עושה את זה אם הייתי חושב שזה היה נותן לי קצת שלווה. אבל זה לא. ואני אגיד לך את האמת הצלחתי להחזיק מעמד כל התקופה הזו כי ראיתי את האור בקצה המנהרה. גיא ואני בגרנו , אבא היה יותר אצל אחותו האוטיסטית הייתי בטוח שזהו. לא נראה אותו יותר- אבל לא."
**
"הנה עוד רגע ואני מסיים" אמר המלאך המסנוור.
"היי" צרח יואב. "מה זה הלחץ הזה? אתה מפרק לי את הצלעות?"
"זהו, עכשיו אחרי שהכנפיים שלך מחוברות לגבך, אני מאמין ששלב נוסף בהשלמה שלך הושג. "
"כנפיים? מה כנפיים? מה אני אמור לעשות איתם?"
" הכנפיים הניתנות לך במותך הינן הכנה לשלב הבא בגלגולך, הן אומנם נראות בעיניך ומורגשות בגופך אך מטאפוריות הן לחלוטין ."
"מה אתה אומר שאני לא אוכל לעוף מענן לענן במוות שלי? מבאס קצת לא?"
"חיית בעולם הגשמי כזחל, אכלת עלים, התקדמת בדרכך, התפתחת גדלת ולכאורה מתת – הגעת אל החדר הראשון. שתיקה שררה לכמה רגעים בחדר, המשיך המלאך. "תנסה לחשוב רגע בצורה שונה מזו שהרגילו אותך לחשוב. מה שעברת בדרך – החוויות שצברת יחד עם הצמיחה שלך מצטברות בתוך הנשמה שאוטוטו תעזוב אותך לגמרי, ונכון לעכשיו אין להם שום משמעות"
"אני מנסה לסדר לי את זה בראש, בני אדם חיים למטה, על פני האדמה, עוברים תלאות וייסורים כמו אמא שלי או חיים נפלאים מלאי חוויות נפלאות כמו .. לא יודע מי , ולכל זה אין חשיבות? לא בזבוז של זמן?"
"כעת, אין להם חשיבות. בהמשך אולי כן. לרוב אני מדמה את תהליך המוות-חיים הזה כגלגולו של פרפר".
"עכשיו אני פרפר?" צחק יואב, ומופתע איך מתחיל להתרחש בתוכו החיבור בינו לבין המוות – קשר שהולך ומתהדק. הוא מקבל את השינויים בצורה קצת יותר מבינה, או מנסה להבין בכל אופן.
"השלב שבו הפכת מזחל בעולם הגשמי, לגולם. מתת בעיני אנשים רבים בגופך אך לא בנשמתך."
" אתה מדמה אותי לפרפר? אתה רציני?"
" אכן כן. המוות מכניס אותנו למצב הדומה למצב שבו מצוי הגולם. עברת שני תהליכים , תהליך הזחל בעולם הגשמי למטה. כעת אתה גולם. מתכרבל בתוך עצמך מעכל את המסע הפנימי שלך, ומצמיח לך כנפיים ."
"אני יכול לראות את הכנפיים שלי? אני יכול לעמוד? חייב לראות את זה גיא יעוף על זה. "
צחוק של נער מבולבל נפלט מפיו.
" גיא" מלמל תוך שהוא הצליח להיעמד על רגליו מול ראי מפזז בכנפיו החדשות.
**
" גיאצ'ו , תסלח לי בבקשה תסלח לי שלא הצלחתי לשמור עליך ועל אמא כמו שהבטחתי".
"יואב, בבקשה אל תמות לי , בבקשה."
"גבע, אמרתי לכם לא לזוז מהספוט נכון?" מלמל בשארית כוחותיו.
בינתיים חתך עמוק מצווארו לא הפסיג להגיר דם שצבע את חדר האמבטיה באדום כהה.
"די, אחי אני פה" לוחץ גבע על הפתח בצווארו.
גיא בינתיים ממתין לניידת האמבלונס שתגיע.
"הנה, הם כאן, יואב, יואב, הם הגיעו. בבקשה תחזיק מעמד"
ניסיונות ההחייאה של צוות הפרמדיקים את יואב כשלו. והוא נח עכשיו בזרועות אחיו שביום אחד איבד את התקווה שאולי הייתה לו, לעתיד טוב יותר.
"יואב, בבקשה יואב" אוחז בראשו ומנער אותו אולי יתעורר.
"יואב הבטחת לי שהכל יהיה בסדר, יואב. אני אוהב אותך" מתרפס גיא על פניו של אחיו שזה עתה הפקיר את חייו לידי הדודה שלא הכיר.
הדודה האוטיסטית מתפרעת ומרביצה לעצמה בראש, מורחת על עצמה את הדם שנשאר על כפות ידיה ומסתובבת כמו אריה בכלוב ממלמלת: " אוי, אוי, אוי,אוי, לא לא לא לא לא עשיתי כלום"
"פסיכית! את פסיכית! את מטורפת! " צרח גבע אל מיכל.
עם פיסת זכוכית איתה דקרה את יואב היא מתהלכת בין קירות הבית הקטן, ממלמלת מילים לא מובנות ומרביצה לראשה.
"למה חזרתי לפה? למה באתי הביתה? מה אתם עושים פה? מי אתם אנשים. תצאו מפה!" צרחה.
"למה באת? באמת למה באת? "הרים גיא את כקולו לעברה נאבק בגבע שישחרר אותו מאחיזה וייתן לו להתנפל עליה "
**
" אני עוזב אותך עכשיו" אמר בקול רך המלאך הצחור לבוש השחורים תוך שהוא קד לעבר יואב בעל הכנפיים ומניח לו להתעמק בתוך עצמו.
"הלילה תעבור תהליך שאולי קצת יבלבל אותך, אך זכור הכל למראית העין . תתמקד בנשמה שלך. רפא אותה"
לא שמע מילה ממה שנאמר לכיוונו והמשיך להתלהב כמו ילד.
"פאק יש לי כנפיים, זה פסיכי. " מתרגש מהמחשבה על האיבר החדש והלא שמיש שחובר לגופו, מתקשה להבין את משמעות הדבר.
"וואו" הרגיש איך החדר כולו מסתובב וכנפיו אט אט עוטפות אותו כאילו הוא מחבק את עצמו.
הכנפים מתחברות אחת בשנייה והופכות לאחת.
כאילו ידע מה קורה לו הוא שתק. ונתן למעגלי האנרגיה סביבו להצטמצם ולחזק בו אחיזתם. הוא הרגיש את מה שאמר לו צחור העור. "אתה הופך לגולם"
כנפיו מתחילות לטוות קורים אחת בשנייה ומתלכדות לכדי מעטפת אחת רכה, וחמימה.
הוא נרגע.
About Author
